Samuel ben Hofni Gaon, head of the academy of Sora (died 1034) is undoubtedly one of the most remarkable personalities of the gaonic school. Like his famous predecessor Saadya, Samuel b. Hofni was at once an eminent Talmudic authority, a philosophical thinker and a Biblical exegete. A philosopher of less originality and an exegete of a lower order than the sage of Fayum, he none the less possesses sufficient interest to deserve close study.

While the philosophical and exegetical sides of Samuel’s literary activity have received considerable attention, its halakic aspect has been wellnigh neglected. The fact does not stand alone. It may be taken as exemplifying the comparative neglect into which has fallen the Halakah that department of Jewish learning which more than any other is justly entitled to be called Jewish science (חכמת ישראל). To confine ourselves to the present instance. It was certainly not so much on account of his philosophical culture as on that of his mastery of the Halakah that Samuel b. Hofni occupied the gaonic chair at the Academy of Sora. In his case, however, the paucity of the material available might perhaps be urged as an excuse.

Dr.I. Israelsohn, who had rendered a real service to Jewish literature by his excellent edition of Samuel’s Commentary on the Pentateuch, recently made an effort in the direction of drawing from obscurity what remains of the Gaon’s halakhic writings.

In the Hakedem of September, 1909, Dr. Israelsohn published from an unique manuscript at the St. Petersburg Library the tenth or last chapter of Samuel ben Hofni’s treatise on tzitzit כתאצ אחכאם שרע אלציצית.

The reason for singling out that particular chapter is given by Dr. Israelsohn in the following words which I may be permitted to quote:


              ‘Among the 7 surviving capitulas, it is especially the last one that captivates our attention not so much by its content as by a strange Mishnah variant it offers. In this capital, the author deals with the question “whether, in the absence of purple blue threads (Container), the duty of the show threads is omitted” and proceeds from the Mishnah 4 Tributes. While now in our texts the Mishnah The tinder does not inhibit the heart and white does not inhibit the biodegradable is .. . it is quoted by our author in its first half in a diametrically opposed sense, namely The tindering inhibits the white. The possibility of a copist error in our handwriting is completely excluded in the given case, since the Mishnah citate. as it says in the manuscript, is translated into Arabic accordingly and the whole discussion about the question in question is based on it … All that remains is the condition that the text before him really contained the reading he cited. But even in this case it is very striking and strange that Samuel ben Chofni, to whom Halacha had to be present in all its parts as Gaon, was misled by an apparently incorrect reading.’ ‘Unter den 7 erhaltenen Capiteln ist es besonders das letzte, welches unsere Aufmerksamkeit fesselt nicht so sehr durch seinen Inhalt als durch eine merkwürdige Mischna-Variante die es bietet. Der Autor behandelt in diesem Capitel die Frage, “ob in Ermangelung von purpurblauen Fäden (מכלת) die Pflicht der Schaufäden wegfällt” und geht hierbei von der Mischna 4 מנחות, I aus. Während nun in unserem Texte die Mischna התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת lautet .. . wird sie von unserem Autor in ihrer ersten Hälfte in diametralentgegengesetztem Sinne citiert und zwar התכלת מעכבת את הלבן. Die Möglichkeit eines Copistenfehlcrs in unserer Handschrift ist im gegebenen Falle vollkommen ausgeschlossen, da das Mischna-Citat. wie es in der Handschrift lautet, entsprechend in’s Arabische übersetzt ist und der ganzen Discussion über die in Rede stehende Frage zu Grunde gelegt wird … Es bleibt nur die Voraussetzung übrig dass in dem Texte, der ihm Vorgelegen, wirklich die von ihm angeführte Lesart gestanden hat. Aber auch in diesem Falle ist es sehr auffällig und befremdend dass Samuel ben Chofni, dem doch als Gaon die Halacha in allen ihren Teilen gegenwärtig sein musste, sich von einer augenscheinlich falschen Lesart hat irreführen lassen.’


In thus qualifying as ‘augenscheinlich falsch’ the reading adopted by Samuel b. Hofni. the editor obviously means that its utter untenability becomes manifest in the course of the development of the Halakah in the Gemara. And, as a matter of fact, this is really the case, for with reference to the attempted reconciliation of the opinion of רבי with that of the סתם משכה, the גמרא expressly says:

התינח לבן דאינה מעכבת את התכלת תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא וכד thus presupposing in the Mishnah התכלת אינה מעכבת וכו״.”

Yet it is scarcely conceivable that the Gaon should have been guilty of such slackness of attention. The principal of a Rabbinical Seminary in Sora could be relied upon to exercise greater circumspection in giving an exposé of a sugya. Is it not possible that his text of the Gemara differed as much from that of our editions as that of his Mishnah? The attentive reader of the Talmud will have noticed that from the beginning of the sugya,לימא מתניתין down to התינח, just quoted, there is nothing irreconcilably conflicting with the Gaon’s reading in the Mishnah. Would it not be just sufficient to assume the omission in Samuel’s copy of precisely this fatal portion of text from שכולה תכלת to התינח?

The passage in question occurs again in the sugya where it receives a further development:

 איתמר נמי אמר ליה לוי לשמואל לא תיתיב אכרען- עד דמפרשת לי להא מילתא התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת מאי היא א״ל לא נצרכא… תינה לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא א״ל רמי בר חמי וכו


How deal with this? Now this very passage beginning א״ל לוי לשמואל and ending תכלת is cited bodily by Samuel b. Hofni himself. Evidently it cannot conflict with his reading in the Mishnah, for the Gaon would scarcely so utterly forget himself. The truth is,

I think, that Samuel b. Hofni took the הלכה proposed by Levi to Samuel for solution not as our Mishnah Menahot 4,1 but as a ברייתא of some sort. In his discussion of the question of the relation subsisting between תכלת and לבן, while reproducing practically the whole of the sugya. the Gaon omits, as we should indeed expect, — שכולה תכלת התינח from the portion of the Gemara immediately referring to the Mishnah.

וראם אהל אלתלמוד אן יתרצו קול רבי חתי יואפק קול אלמתניתין בקולהם אמר רב יהודה אמר רב אפילו תימא רבי לא צריכה ליקדם דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אילא שחיסר מצוה ופסרו קולהם אילא שחיסר מצוה וקאלו מאי חיסר מצוה אי נימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עכובי מעכב הדאדי פתרכו חרא אלוגה וצארו אלי וגה אחר והו אן קאלו אמר רב יהודה אמר רב חיסר מצוה נעשה מצוה ולא הוי מצוה מן המוכתר ואכרו דלן- בקולהם אמר ליה לוי לשמואל לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי להא מילתא התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת מנא לן אמר ליה לא נצרכא אלא לסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ברישא ואי אקדים תכלת ברישא לית לן בה, תם קאל התינח לבן דאינו

(Hakedem, loc. cit.) “מעכב את התכלת דאינה מעכבת את הלבן וכו

We may now, I believe, assert with a high degree of confidence that in the time of Samuel ben Hofni there existed a different recension of the גמרא corresponding to the varia lectio התכלת מעכבת את הלבן in the משנה.

That the reading of our copies is the original one will be readily conceded. The corresponding omission in the Gemara, presupposed by Samuel ben Hofni’s treatment, must have been occasioned by the incorrect Mishnah reading, the first התינח — תכלת coming to be regarded as mere anticipatory dittography.

The Gaon registers three different opinions regarding the question of:

.תכלת ולבן פנקול אן אלכלאף פימא בין אלקדמא כאן פי דלך אלי ג צרוב, אלאול הו קול סתם משנה נעני סתם מתניתין התכלת מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ותפסיר הלך הו אן אלתכלת אדא פקדת אוקפת וגוב אלציצית אלדי סמאה אלקדמא לבן לביאצח בל אסקטת וגובה מהמא פקדת אלתכלת, פאמא אלציצית אלתי הי לבן פאנהא אן פקדת ווגדת אלתכלת לם יסקט וגוב אלתכלת בפקד אללבן. ואלעיכוב פי אצל אללגה הו אללבת ואלוקיף ען אלשי לאנה תרגום ולא יכלו להתמהמה … ואלצרב אלתאני הו קול רבנו הקדוש אלדי סמוה רבי והו אן אלתכלת מהמא פקדת יסקט וגוב אללבן ומהמא פקד אללבן יסקט וגוב אלתכלת חית יקול וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי. ואלצרב אלתאלת הו קול אלגמעאה פי אלבר אניה וחכמים אומרים אין מעכבין ואראדו בדלך

(ibid.).אנה אדא פקד אחדהמא לם יסקט וגוב אלאכר

A very serious objection against his Mishnah reading is the entire absence in theTalmud of an explanation of the first opinion or the opinion of סתם משנה according to him, whereas the other two receive due treatment. The difficulty by no means escaped his notice, but he deftly made use of it for inferring the rejection by the Talmud of the סתם משנה.

ובעד דכרנא לדלך ועוד אלי תביין אלהלכה פי אי אלאקיאל הי פנקול אן אלהלכה הי כקול אלחכמים אלדי רווה פי אלבראניה וליס אלהלכה פי דלך כסתם מהניתין ואלדי יודל עלי צחה הלך הו אן אהל אלתלמוד כאצו פי דכר וגה אלמתניתין אלבראניה ותכלמו עלי צחתהא ותרכו אלכלאם עלי

(ibid.)… סתם משנה

I shall have occasion to deal more fully with this point in a subsequent article when I hope to discuss the place of Samuel ben Hofni as an halakist.


The ninth chapter though not of such importance for the history of the Talmudic text as the tenth or last, nevertheless offers some interesting points. My interest in it was aroused while studying הלכות ציצית in Maimonides’s Code. In giving a description of the חלזון or species of mollusk used for the dyeing of תכלת. Maimonides states דמו שחור כדיו. This particular is not traceable to any known Talmudic or Midrashic source. We could speak with greater confidence if we had at our disposal the now lost ירושלמי קדשים. Did the great codifier identify the חלזון של תכלת with sepia officinalis, which secretes a black fluid? Cf. Lewysohn, Zoologie des Talmuds, § 369. I should rather think we have here a combination of Talmudic and Aristotelian authority. Aristotle in speaking of the purple producing mollusca supplies the following information:


There are many kinds of purpuræ … Most of them contain a black pigment; in others it is red, and the quantity of it small. (Project Gutenberg, Aristotle, History of Animals, Book V Ch. XIII: 3) 

Eiai δέ τώι’ πορφυ,ιώι’ γέι’η πλείω … καί το άι’θος αϊτών ai μέν πλεισται μέλαν εχουσιν, ενιαι δ’ έρνθρό και’ μικρόν, κτλ.

(Hist. Anim. ν. 15. 4.)


Maimonides, conceiving the Tekhelet colour as a deep dark blue (“הלכות ציצית ,פרקב,passim), was probably led to identify the חלזון של תכלת with that class of marine snails which, according to Aristotle, furnish a black dye, and so added this further mark of identification to the description given in the Talmud (Menahot 44 a). There still remains one detail to be accounted for. What authority may he have had for כדיו? Aristotle gives no indication about the degree of blackness. In this connection it is worth noting that the Greek word με’λαν also denotes ‘ink’. May not the Arabic version, bent on reproducing this shade of meaning, have rendered με’λαν by ‘ink-black’? Aristotle in all probability was accessible to Maimonides only through the medium of the Arabic. My efforts to discover the Arabic translation of the passage in question have hitherto proved fruitless. In the manuscript copy extant at the British Museum, the only one I know of, the fifth book of the History of the Animals, so Dr. Barnett informed me, is totally missing.

Samuel b. Hofni’s treatise on ציצית appearing to me likely to throw light on this obscure point, I applied to the Director of the Imperial Public Library at St. Petersburg for a transcript of the chapter on תכלת. Thanks to the courtesy of His Excellency and to the kind offices of Dr. I. Markon I have been placed in possession of a copy. My expectation has not indeed proved true, but the chapter as already remarked is by no means devoid of interest.


ואלפצל אלתעסא

אלקול פי צפה אל תכלת

פנקול אן תעלי קאל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלתי ונאנה אל כבר באנה כאן יצבג בדם חיואן מאוי יסמי חלזון מע ארלאט אכר4 ופי דלך קאלו חלזון זה גופו דומה לים’ בריתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיה6 יקרים וכאן יגב מיניכון צבג אל תכלת של ציצית בקצד להא יניח” מן אולהא לקולהם בענן צביעב לשמה וקאלו פי שרך דלך אמ׳ ליה אבה לרב שמואל ב״ר יהודה הא תכילתא היכי צבענן’ לה אמ׳ ליה מתיינן דם חלזון וסממנים ושדינן9 להו ביורה ומרתחינן ושקלינן פורתא בביעתא וטימינן לה באודרא ושדינן ליה לההוא דבביעתא וקלינן ליה לאוררא שמע מינה תלת שמע מינה טעמה פסלה1″ ושמע מינה טעומה פסולה ושמע מינה בעינן צביעה לשמה ואקשו וקאלו היינו טעימה לשמה היינו צביעה לשמה’ 1 ופרקו בקולהם אמר רב אשי מה טעם קאמר מה טעם טעומה פסולה משום דבענן צביעה לשמה\’ ולצעובה אמר אל תכלת מא כאנת תשתרא אלא מן משהורי באלתקה ואל אמאנה וכאנת מע דלו תמתחן לולא תיכון מצביגה בגיר אלצבג אלמכצום,3′ ופי דלר קאלו תכלת אין לה בדיקה ואינה נקחת אילא מן המומחה ספרים יש להן בדיקה ונדחק מכל אדם ואקישו תכלת אין לה בדיקה והא רב יצחק בריה דרב יהודה בריק לה מיתי מנביא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בני ארבעים יום ותר׳ לה מאורתא לצפרא אי איפרד חזותה פסולה ואי לא כשרה ורב אחא בריה שירא משמיה דר׳ אבא אמ׳ מיתא חמירא ארסכא דספרי4′ ואפי לה אי אשתנאי למעליותא כשרב ואי לא פסולה וסימניך שינוי שקר שינוי אמת, ופרקו וקאלו מאי אין לה בדיקה נמי מישום טעימה, מר ממשיכי איתי בשני רב אחאי ברקוה בדרב יצחק בריה דרב יהודה ואשתנאי לגריעותא בדקוה בדרב אמאי’ ואשתנאי למעליותא אמר להו רב אחאי הא לא תכלת היא ולא קלה אילן היא אילא שמע מינה שמעותא אהררי איתמר. ר׳ מאני דייק ואבין כחומרי מתניאתא אמ׳ להו ההוא סאבא הכי עבור קמאי דקמך ואצליח בעיסקיהו. פאן אשתרי אזאר עליה ציצית וכאן שראה מן ישרי” כאן דלך דלך ג… ולו אשתראה מן גוי תאגר גאז איינא פאן אשתראה כאן עליה חלהא(?) ותעליך(?) בדלהא, ופי דלו קאלו הלוקח טלית מצויצית מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה מן הגוי מן התגר כשרה מן ההדיוט17 כפסולה אף על פי שאמרו אין ארם רשאי למכור טלית מצויצית בשוק עדשיתיר ציציותיה, וקד תבין ממא קדמניאה פי כלאמנא אן תפסיד מן ההדיוט כותי והו אלסאמרי לאנהם קד קאלו פי מוצע אכר מאן הדיוטות כותאי.


והפרק התשיעי

מאמר בעניו התכלת

נאמר כי העליון אמר… ובא לנו הידיעה שהיו צובעים בדם חיה של ים ששמה חלזון בתערובת דבר אחר ועל זה אמרו חלזון זה… והצובע התכלת לתכלית(זו) היה צריך להשגיח עלה מתחלתה כמו שאמרו בענן צביעה לשמה ואמרו בענין זה אמר ליה אבה… ומפני הקושי שבתכלת לא היתה נקנית אלא מן המפורסמים לאנשי אמת ואמנה. ואף על פי כן היתה נבדקת שמא נצבעה בצבע אחר שלא מן המפורש ועל זה אמרו תכלת אין לה בדיקה … והקשו ואמרו תכלת … ותירצו מאי אין לה בדיקה .. ואם קנה טלית ועליה ציצית אם קנאה מישראל… ואם קנאה מגוי תגר יוצא… ועל זה אמרו הלוקח טלית… וכבר נתפרש במה שאמרנו למעלה בבאורנו שכונת דבורם מן ההדיוט כותי והוא שמרוני לפי שכבר אמרו מאן הדיוטות כותאי.

1 לימא מתניתין גלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין העכבין מ ט דרבי דכתיב חכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא עד דאיכא תרוייהו בחד ורבנן וראיתם אותו כל חד לחורא משמע לימא דלא כרבי אפילו תימא רבי לא נצרכא אלא לקדם דתניא מצוה להקדים לבן לתצלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר מצוה אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עכובי מעכבי אהדדי א״ר יהודה א״ר שחיסר מצוה ועשה מצוה דלא עבד מצוה מן המובחר התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא וכו״(Menahot 35a b)


According to Samuel b. Hofni the div ision of opinion between the משנה and (רבי(לימא דלא כרבי would of course be limited to the second part of the Mishnaic statement הלבן אינו מערב וכו״, there being agreement in the first part התכלת מעכבת. The question לרבי עכובי מעככי וכו״ would fit in very well with the Gaon’s גירסא in the Mishnah.התכלת מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב וכו״. There would, however, be a difficulty in the אוקימתא interpreting הלבן אינו מעכב את התכלת in a different sense than התכלת מעכבת את הלבן, as a moment’s reflection on the part of the reader will soon make clear. But similar instances occur here and there in the Talmud.

In the Jewish Encyclopaedia, s.v. Fringes, Maimonides is wrongly referred to as saying that the blood of the hillazon is red.

Num. 15, 37.

Compare 42 תוספות מנחות b, caption :וסממנים

דבר תימא הוא איך מערב שום דבר בהדי תכלת ושמא עם הסממנים נקרא תכלת ובקונטרס פירש לשרות בהן בדרך הצובעין

ששורין אותו בצריף.

Cf. Rashi, ibid.: דרך הצובעין לשרות בגדים בצריף שקורץ בייצא.

Maimonides follows the gaonic tradition as here handed down by Samuel. See הל׳ ציצית פרקב״.

This characteristic is not satisfied by any at least Mediterranean species of the genera murex and Purpura which alone are known to have been anciently employed in purple dyeing. Lewysohn {Zoologie des Talmuds, P 366), identifying the חלזון של תכלת with Purpura or pelagia (Pliny, 9, 36, 61 ; Voigt, 3, p.459) proposes the emendation גוונו for גופו. The correction, besides lacking the support of any authority whatever, would really not be helpful in the least, for if in the text גוונו would be the exact equivalent of גופו in this connection, meaning nothing but ‘its colour’, i.e. the colour of the animal or of its shell; the dyesecretion is termed דם in this very passage. Khout’s attempted solution ascribes to גופו a meaning which issimply cannot be made to bear. גופו כלומר מראה גופו היינו הראה מיין שסוחטין מגוף החלזון הוא תכלת (Aruch C ’01)ןplci um. ν. חלזון.-ז). Khout here really betrays complete ignorance of the nature of the dye secretion in the muricidae and purpundae. The Talmudic description probably applies to Janthina (Janthina Pallida Harvey. Ianthina Prclongata Blainville, not to Helix Janthina as some supposed, Lewysohn, loc. cit.)\ the latter species docs not really live in the Mediterranean. No serious difficulty is offered by the fact that the colour of the dye furnished by Janthina partakes of the violet, while תכלת, according to tradition, was an intense blue. Some other materials besides the ‘blood of the hillazon probably entered into the manufaclure, having the effect of deadening the element of red. Compare Note 2,מע אכלאטאכר. I hope to publish shortly a work dealing with this among kindred matters, embodying my own researches together with the illuminating remarks of my learned friend Dr. L. Germain, Dr. és Sciences, of the Museum national d’Histoirc naturelle.

Better than דמיו of the edition.

Professor Barthélemy of the École des Hautes Études to whom I forwarded a copy of the text has suggested יעאינה.

The editions צבעיתו.

The editions ורמינן.

Cf. editions.

I I. Cf. editions.

I 2. Cf. editions.

1 3. Professor→ corrected אלמרסוס.

Cf. editions, and cf. 42 פסחיםa, קולן של סופרים.

Doubtless a copyist’s mistake for אחא. See דקדוקי סופרי׳, Menahot 43a.


1 7. The remark that הדיוט here means Samaritan is as astounding as it is unparalleled, the reference to סנהדרין 21 b being altogether irrelevant. One almost feels inclined to doubt that the statement emanates from the Gaon. It would be interesting to compare the passage in the כתאב אחכאם שרע אל ציצי׳ referred to as containmg the grounds for this curious interpretation, but unfortunately I have only the last two chapters at my disposal. Compare for instance 51 בבא מציעא) כשם שאונאה להדיוט כר אונאה לתגרa).