9 – בדיקות לגילוי חיקויים של התכלת

א. רמיזות והתייחסויות לחיקויי סגול אצל הומרוס, פליניוס וויטרוביוס.

נראה כי חיקויים של סגול עם צבע צמחי היו די נפוצים כבר בתקופה ההומרית, אם הביטוי "אליפורפירה" ¹ הוסבר בצדק כמסמל סגול ימי בניגוד לסגול ממקור צמחי או חיקוי. אישית אני לא ממש בטוח לגבי זה. קטסיאס מדבר על חיקוי הסגול בהודו באמצעות צבע המתקבל מצמחים מקומיים מסוימים במונחים הנותנים את הרושם שבתקופתו הסגול הצמחי  ² (Porphyra sotane) עדיין היה נדיר מאוד בקרב היוונים. לא רק בתקופות ההומריות, אלא אפילו מאות שנים לאחר מכן, המונח "פורפירה" בשימוש ללא כל כינוי-קדם מתאים תיאר רק ​​סגול רכיכתי ימי. תרגום השבעים בתרגום ארגמן, שכידוע משתמש בסגול ימי, לעולם אינו משתמש בביטוי אחר מלבד "פורפירה". עקילס במיוחד היה מציין איכשהו את אופיו הימי של ארגמן אם אי בהירות הייתה אפשרית.

עם זאת, הטבעה של מילה מיוחדת "אליפורפירה" להבחנה בין סגול ימי לצמחי מניחה מראש שקיימת אפשרות גבוהה לבלבול בעניין בזמנים מוקדמים מאוד.

האם עלינו להניח ש"פורפירה" ציינה במקור צבע צמחי או בוטני שהוא שם הצמח המייצר אותו או שמקור כינוי זה הוא מסיבה אחרת; שהסגול הימי נקרא "פורפירה" בשל הדמיון שלו בצבע לאחרון; ולבסוף שבתקופה ההומרית הסגול הימי עדיין לא החליף לחלוטין את קודמו הצמחי, כך שהיה צורך להבחין בין הראשון באמצעות אפיון שלו כסגול ים "אליפורפירה"?

חוץ מזה, איזה סיבה יש באותם קטעים ספציפיים להדגשת המקור הימי של ה"פורפירה" שאליה מתייחסים?

אולי כוונת "אליפורפירה" היא דווקא לסגול דמוי ים, הדומה לצבע הים התיכון, כחול ספיר כהה, תכלת, להבדיל מהסגול הבהיר או האדמדם, ארגמן?

אבל בין אם הומרוס רומז ל“sotane porphyra” או לא, פליניוס וויטרוביוס מדברים בפשטות על חיקויים סגולים עם צבע צמחי. ³

אני לא זוכר שום התייחסות לבדיקות אצל מחברים יוונים ולטיניים. ברוב המקרים, ככל הנראה, הבדיקה תכלול כביסה יסודית של הבד ושפשוף עם סבון ומים רותחים.

ב. בדיקות לתכלת בתלמוד.

עבור התכלת התלמוד מתאר שני תהליכי בדיקה: האחד בשם ר' יצחק בן ר' יהודה,(מנחות מ"ג.) השני בשם ר' אבירא בשמו דיווח ר' אדא. ⁴ במקרה הראשון (1) הותרה דגימה מהצמר המדובר להשרות לילה בתערובת של אלום, מיץ גרגרנית יוונית ושתן בן ארבעים יום (או לפי גרסה שונה שתן של ילד בן ארבעים יום). ⁵ אם הצבע נשאר ללא פגם, התכלת הוכחה כמקורית. המבחן השני (2) כלל הכנסת חלק מהצמר לבצק מותסס יתר על המידה העשוי מקמח שעורה, ואפיית הבצק. אם לאחר סיום פעולת האפייה, הדגימה עם הוצאתה הראתה שינוי לטובה באיכות הצבע, הצמר יקרא תכלת אמיתי, אם לרעה, הוא יידחה. ⁶

חיקויי התכלת נעשו בדרך כלל עם אינדיגו אשר בהיותו עמיד לאור ושטיפה לא ניתן היה לזהות בקלות כחיקוי.

ג. היבטים כימיים של הבדיקות.

במבחן (1) חסר לנו אינדיקציה לפרופורציות שבהן יש לערבב את המרכיבים השונים. ⁷ מה הערך של בדיקות אלו מנקודת מבט כימית? פרופסור A.C. גרין, פרופסור לצביעה וכימיה טינטקטורית באוניברסיטת לידס, מודיע לי בתשובתו לשאלה זו ואחרות:

1) – נראה ברור מהציטוטים שניתנו כי הבדיקות שנקבעו נועדו לברר אם הצבע "מופחת" בקלות (הידרוגנציה). אינדיגו עובר הידרוגנציה ומוסר מהבגד בקלות יותר בצורת תרכובת הלאוקו שלו מאשר האינדיגו הברום (שכנראה ממנו מורכב בעיקר הסגול). בשני המקרים הפעולה תלויה ללא ספק בהתפתחות המימן על ידי החומר האורגני התוסס.

– סביר להניח שהתכלת היה עמיד יותר מאינדיגו.

– אינדיגו כמו כל צבעי 'מיכל' עמיד מאוד לסבון. בגוונים חיוורים ובינוניים הוא לא עמיד במיוחד לאור, מהבחינה הזו מתעלה עליו האינדיגו הברומי.

– אינדיגו ברומיים הם כולם בהירים יותר בגוון מהאינדיגו עצמו.

– כל צבעי ה"מיכל" מקובעים על הבד על ידי חמצון. באמבטיה הצבע אינו קיים ככזה אלא כתרכובת לאוקו או הידרו מסיסים. אם החמצון על הבד אינו מלא, הצבע יוסר בקלות על ידי שטיפה".

ד. מקור הבדיקות.

לא נאמר לנו שום דבר על מחברי הבדיקות הללו בין אם הם הומצאו על ידי האמוראים שהם נושאים את שמם ובין אם הם באמת מתוארכים לתקופות קדומות יותר.

התוספתא מנחות ⁸ המכילה את ההלכה החשובה המכריזה על כל תכלת שאינו מחילזון כפסול, אינה מזכירה דבר על קיומו של קריטריון להבחנה בין תכלת כוזב לאמיתי, ואין שום רמז למבחן מסוג זה בברייתא דציצית.

מאידך, הברייתא דציצית קובעת שתכלת שנאספה באקראי, על אף שהיא עשוייה בצורה של ציצית, אינה ראויה מבחינה פולחנית מכיוון שתכלת של ציצית חייבת להתקבל מסוחר בעל מיומנות ומהימנות מוכרות:

המוצא תכלת אעפ״י שהיא שזורה פסולה שאין לוקחין תכלת אלא מן המומחה.

במחלוקת חלקית על כך הלכה בתלמוד ⁹ קובעת שאם התכלת במקרה הנ"ל היא בצורת חוטים, ובכך מציינת את יעדה לציצית, היא ראויה.

בתלמוד מובאת ההלכה בשם האמורא ר' אלעזר, תיאור שהיה מעיד לכאורה על כך שהיא לא הייתה עכשווית בתור ברייתא תנאית. אבל ר' זעירא על כל פנים ראה בה הלכה תנאית שכן אמר לבנו אחווה: "צא ומסור להם את הברייתא".

א״ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין מופקין כשרה גרסת ר' זעירא לעומת זאת מציגה שיפור מסוים. רבא, זה נכון, קרא בכעס במקצת "האם עצם העובדה שאחווה בנו של ר' זעירא הציג ברייתא זו תולה אותו בתכשיטים?" אבל האמורא הגדול אינו מעביר בכך חשד לגבי מקורו התנאי.

אולם לא בגרסה המובאת בשם ר' אלעזר, ולא בזו שהביע ר' זעירא בטענה למוצא תנאי, אין אמירה הנותנת את סיבת ההלכה וזה גם המקרה בברייתא דציצית. אין לוקחין וכו'

מהדיון התלמודי ברור שמקור העניין הוא "לשמה" שהדחייה במקרה האחד היא בגלל החשש שהתכלת עשויה להיות לא לשמה או לא צבועה ומוכנה במיוחד לציצית; ¹⁰ הקבלה במקרה השני מבוססת על אינדיקציות בתכלת הנידונה כי היא הוכנה במיוחד עבור ציצית. אך אין בסוגיא בעירובין צ"ו רמז לאפשרות שהתכלת היא קלא-אילן או חיקוי תכלת.

האם אם כן הברייתא מרמזת שיש לברר זאת באמצעות בדיקה? זה מוביל לכך שתהליך בדיקת התכלת כבר היה קיים בימי התנאים. אבל ההסקה היא לפחות מפוקפקת. הטקסט של הברייתא דציצית, לפיה יש לקבל תכלת מאדם בעל מהימנות וכשירות מוכרות, מופיעה גם בתלמוד מנחות מ"ג. האם זה לא מתנגש עם עירובין צ"ו ב? בעלי התוספות אכן מעירים על הקושי. פתרונם מסתכם באמירה שרק בגלל דין דחיית תכלת שהושג ממקור מפוקפק, קיימת חזקה כי תכלת הנושאת ראיות פנימיות לכך שהיא הוכנה לציצית על ידי בעליה, נובעת ממקור מהימן. זה עשוי להתאים בכל הנוגע לתלמוד הבבלי, אבל זה לא מצליח ליישב את הברייתא דציצית הישראלית עם הראשון. האחרון מספיק ברור.

נראה שהנוהג הישראלי היה מחמיר בהקשר זה מזה הקיים בבבל.

ה. אופי המבחנים האם הם מחייבים או אופציונליים?

כעת אנו עומדים פנים אל פנים עם שאלה קשה: האם הבדיקות הללו היו מחייבות? האם תכלת שהגיע ממקור אמין ומוכשר היה חייב לעבור בדיקה כדי להיחשב כשר? ברייתא שמצוטטת במנחות מ"ג ב קובעת: "אין מבחן לתכלת, אסור לקבלו מאף אחד אלא מאדם בעל כישורים ומהימנות מוכרים".

תכלת אין לה כריקה אינה ניקחת אלא מן המומחה.

לכאורה זה מתנגש עם ר' יצחק בר יהודה ור' אבירא כפי שדווח על ידי ר' אדא הרושם בדיקות לתכלת. התלמוד מציין את הסתירה. שיטה מודרנית להתמודדות עם סתירות הייתה מתרחקת מהקושי על ידי הצגת גורמי הזמן והאבולוציה: בתקופת התנא עדיין לא התגלו מבחני ר' יצחק ור' אדא. עם זאת, שיטה זו, המופעלת באופן חופשי מדי על ידי הביקורת המודרנית על המקרא, ננקטת רק לעתים רחוקות בתלמוד. התלמוד מיישב את הפער בכך שהוא מסביר את משמעות הברייתא כך שהבדיקות חסרות תועלת כי אין בדיקה שיכולה לברר אם החומר אינו תכלת-ניסיון, או צבוע כמבחן כדי לראות האם הצבע כבר הגיע לדרגת השלמות הרצויה: טעימה. במקרה זה יהיה זה כמובן פסול בטענה של שלא לשמה, שהוא לא נצבע במפורש לצורך הטקס. לכן יש להשיג את תכלת ממקור מוסמך. אבל אם כן, סביר לשאול, מה הטעם במבחני ר' יצחק ור' אדא? אם התכלת נרכשה, כפי שאכן צריך להיות, מרשות ראויה שיש להאמין בה בכל הנוגע ל"לשמה", אפשר גם לסמוך עליו עד הסוף? לכאורה אין מנוס מהמסקנה שהבדיקות אינן מחייבות בשום פנים ואופן, ערכן שלילי בלבד. אם מבצעים מבחנים אלו, כמובן, ללא צורך, לתכלת, יש בהם כדי לפסול אותה, אם התוצאות מעידות נגד מקוריותו.

שזאת דעתו של גדול מפרשי התלמוד ברורה לדעתי כאור היום. "תכלת, אין להשיג אלא ממומחה (אדם סמכותי אמין), יש חשש שמא נצבע שלא לשמה (למטרה שונה שאינה פולחנית). למרות שהתקבל ממומה, אם הוא נבדק ונמצא צבוע באחד משאר הצבעים המשחירים שאינם עמידים אז זה לא כשר וכו'. ¹¹

אולם סמכות קודמת, שמואל בר חופני (נפטר ב-1034), גאון וראש האקדמיה בסורא (בבל) סבור כי המבחנים נועדו להיות חובה. "בגלל הקשיים הגדולים שהכנת תכלת כרוכה בה אסור להשיגה אלא מאדם בעל יושר ואמינות מוכרת ולמרות זאת צריך לבדוק אותה כדי לוודא שלא נצבעה בצבע שונה מזה המצוין (בהלכה)." ¹²

נראה ששמואל בר חופני סבר שלשון התלמוד מרמזת על האופי המחייב של הבדיקות. אבל איך נתמודד עם הקושי שנדון בפסקה הקודמת? באופן מיוחד, הארכיאולוג הגרמני וו. אדולף שמידט, שידע תלמוד כמו ששמואל בר חופני ידע גרמנית, כאן, באופן לא מודע, ללא ספק מגיע להצלתו של ראש האקדמיה היהודית-בבלית הגדולה ביותר.

רפובליקת האותיות אינה פרי דמיון בלבד!

שמידט, בסמכות רמז שנמצא בפפירוס מסוים, טוען שצביעת סגול לא הייתה מוגבלת לאזורי החוף. אם שמידט צודק, אז בתי הצבע בפנים הארץ, בגלל הקושי לשמר את הרכיכות במצב כשיר במהלך ההובלה, כנראה יעדיפו לרכוש צבע שכבר מופק. הם יקפידו כמובן להגן על הצבע מפני פעולת האור בדרך מהחוף למפעל.

כך עלול לקרות שיצרן תכלת שמפעלו מרוחק מהחוף ירכוש את הצבע שלו ממקור אדיש, ו​​יהיה חייב בבדיקת תכלת כדי לברר את אמיתותה. הבדיקה במקרה זה תהיה חובה עבור המומחה עצמו. ¹³

ד"ר דדקיינד, לעומת זאת, מתנגד בתוקף לשמידט במקרה זה. ¹⁴