ב. המוצא החילזוני-ימי של תכלת וארגמן; הגרסאות היווניות, פילון ויוספוס ביחד עם התלמוד והתוספתא

מקורו הרכיכותי של צבע הארגמן, מלבד התיאור של ארגמן על ידי פורפירה, מצוין גם על ידי פילון  1 ויוספוס 2, שניהם בני זמנם של בית המקדש השני. מחברים אלה, במתן פרשנות הרמנויטית למשכן, מסבירים את פורפירה (= ארגמן) כמסמלת מים, משום שצבעם מופק מחילזון שחי בים. על לקינתוס (=תכלת) אומרים שהוא מייצג את האוויר. בהיותו שחור או כהה. שתיקתם ביחס למקור החילזוני-ימי של לקינתוס לא מוכיחה שום דבר.

בסכמת הפרשנות הסימבוליסטית שלהם אין באמת מקום לאזכור מפורש של מקורו הרכיכתי של צבע התכלת. יתרה מכך, זה היה שובר את הפואנטה של ​​המדרש שלהם, שכן מאחר שתכלת נגזרת גם מהים, ייתכן שהקורא הנבון יתבקש לשאול, איזה צורך יש לארגמן לסמל מים? האם לקינתוס לא יכול היה לסמן בו זמנית גם אוויר וגם מים?

בתלמוד הבבלי 3 מצוין במפורש המקור החילזוני-ימי של צבע התכלת. ניתן הסבר מסוים על צביעת הבד בדם החילזון בתקופת האמורא אביי הגדול. כמו כן ניתן תיאור של חילזון התכלת: נקבעות בדיקות לאיתור חיקויים מזויפים המופקים מצבע צמחי מסוים (קלה-אילן). אף על פי שפרשיות התלמוד הנדונות עוסקות בעיקר בתכלת המשמשת לכנפי הבגד הפולחניים 4 – ציצית, אין, לדעתי, סיבה להבדיל בין זה לבין התכלת הקדושה והתרבותית (תכלת של מקדש תכלת של בגדי כהונה). אני לא יכול לחשוב על שום סיבה הגיונית להבחנה מהסוג הזה. בסיפרא מוסדרת 5 למעשה גזירה שווה בהתייחס לנקודה אחרת לגמרי בין תכלת במדבר ט"ו, ל"ז, לבין תכלת בשמות כ"ה, ד בקשר למשכן. הקורא בעל הידע הבסיסי של התלמוד יודע שלפי רוב השיטות, במקרה כזה לשני צידי הגזירה-השווה יש משמעות זהה לחלוטין (אין גזירה שווה למחצה). במסגרת דיון בתלמוד (ב) המתייחס לתכלת צ' (תכלת צ' לאורך פרק זה ישמש לתכלת של הציצית; תכלת מ' לתכלת של המקדש (תכלת קודש ותרבות)). מובאת ברייתא המתייחסת במפורש לתכלת מ', ובכך מראה את זהותם של השניים. כך גם ביבמות ד ב הלכה המבוססת על פירוש פסוק המתייחס לתכלת מ' מיושמת בקלות על תכלת צ'.

הצהרה בברייתא חוץ-תלמודית 6 מצהירה במפורש: "התכלת אינה צבועה באף פיגמנט אחר מלבד זה המופק מחילזון", (אין צובעין תכלת אלא בחלזון; ברייתא ד'ציצית). למרות שזה מובא במסכת העוסקת במיוחד בציצית, הוא נועד למעשה ליישום אוניברסלי. אבל אולי אפשר להתנגד ולומר שהברייתא המתוארכת ככל הנראה מתקופה שלאחר חורבן בית המקדש מציגה רק תכלת צ. התוספתא מנחות פ. י, לעומת זאת, מכילה ברייתא המתייחסת במפורש לתכלת מ: "תכלת אינה ראויה מבחינה פולחנית, אלא אם כן היא מופקת מהצבע של החילזון; אם זה לא מהחילזון זה לא מתאים." (תכלת אין כשירה אלא מן החלזון שלא מן החלזון פסולה). ברייתא זו, ככל הנראה, חוזרת לימי המקדש, כמו חלק גדול מהמשניות והברייתות הנוגעות לבית המקדש ולפולחן הקורבנות.

7

מעניין לציין שבעוד שהמקורות היהודיים-הלניים (פילו, יוספוס וה-LXX) מעידים על מקורו החילזוני-ימי של צבע ארגמן ושותקים לגבי התכלת, המקורות המסורתיים מאידך מספקים ראיות בקשר לתכלת, ולא אומרות דבר לגבי ארגמן. אפילו התוספתא מנחות, המפורשת כל כך בנוגע לתכלת בהיבט זה, אינה אומרת מילה על הארגמן. דבר זה מדהים עוד יותר היות ולצד ההלכה הנ"ל המתייחסת לתכלת מופיעה בתוספתא הלכה הקובעת הגבלה מסוימת לגבי מוצאה של תולעת השני, השותף הקבוע של תכלת וארגמן בחומש. אין לחשוב שיש מחלוקת בין LXX, פילון ויוספוס מחד לתוספתא מאידך. ההסבר שלי הוא פשוט: לא היה צורך לנסח חוק לדחיית חומרי צבע לא רכיכתיים עבור ארגמן, פשוט משום שהמילה ארגמן עצמה לא ציינה דבר מלבד צבע סגול או חומר סגול, בהיותה המקבילה לפורפורה היוונית או הלטינית: ארגמן גם ייעד את המין של חלזונות הים המייצרים את הצבע, שכאשר מיושם על פריטי לבוש נתן לאחרונים את השם ארגמן. לומר שחומר שצובע בפיגמנט צמחי אינו ארגמן, עד כמה שצבעו קרוב לזה האחרון, היה כמו לומר, למשל, שזהב מזויף עלול לא להתאים כאשר החוק דורש זהב.

גם אם לא הייתה לנו עדות מובהקת לכך שתכלת היא ממוצא רכיכתי, אנו עלולים להסיק זאת מהסדר הבלתי משתנה שבו מופיעות שתי המילים תכלת וארגמן בתנ"ך ובכתובות האשוריות. תכלת תמיד מקדימה את ארגמן בדיוק כפי שזהב (חרסו) קודם תמיד לכסף (כספו). "זהב וכסף… ותכלת וארגמן" וכו' בחומש; "זהב, כסף… תקילטו, ארגמנו" וכו', בכתבי היתדות. תופעה זו מבהירה שתכלת היה הדבר היקר יותר. עכשיו אנחנו יודעים שבעת העתיקה הסגול הימי היה יקר לאין שיעור מבדים שנצבעו בפיגמנט צמחי. מכיוון שארגמן היה מופק מצבע ימי, נובע מכורח שגם תכלת היה מאותו מוצא אך היקר ביותר מסוגו.

8

כפי שכבר ציינו, התוספתא מנחות י' חוזרת לימי המקדש, ומה שנאמר על תכלת חייב להיות נכון אפוא לגבי לקינתוס של תרגום השבעים ושל פילון ויוספוס. ברור גם שמקור התכלת היה חילזון ימי, שכן אם המילה היוונית מציינת בד צבוע בצבע צמחי כלשהו, אז עקילס, שבתרגומו דבק היטב במסורת התנאית, היה מחליף את לקינתוס מה-LXX במונח אחר, או, אם לא היה מונח קיים, היה פשוט מתמלל את העברית.

ה- Lex Valentinava 9 כולל את Hyancinthina בקטגוריית Purpura blatta או סגול חילזון ימי אמיתי. אף על פי שהמסמך רחוק מעקילס, מפילון ויוספוס, ועוד יותר מה-LXX, לא ניתן היה לפסול את עדותו על הסף, גם אם לא היו אמירות מפורשות במסורת התלמודית.

  1.  Philo, de Vita Mosis … Prag (1838).
  2.  Josephus, Antiquitatum ludaicorum, III, 8.; De Bello Judaico, VI, 6.
  3.  Menahot, 43-44.
  4. Numbers, ch. XV, v.37.
  5.  Sifre, Numbers, XV, 37.
  6. The non-Talmudic reader should consult, for an explanation of this and similar terms, some introduction to the Talmud or articles.s.v. Talmud in the standard Encyclopaedias.

  7.  This is also true in the case of, indeed, a very great proportion of the Mishnah as a whole. There is neither occasion nor room in the present work for developing the point. I would, however, avail myself of this opportunity to point out an inaccuracy in the Jewish Encyclopaedia. In the article "Talmud" it asserts that already the first Mishnah proves that some Mishnaioth date from Temple times, for the Mishnah states: "When begins the time for the reading of Shema in the evening. When the priests go in for eating their terumah." This is a mistake hardly worthy of the writer: terumah is independent of the existence of the Temple, and continued to be eaten by descendants of the Aaronic stock after the destruction of the Temple as much as before, so long as Levitical purity was maintained. Cf. eg., Pesahim 72b. See משנה למלך רמב״ם פרק ג, מהלכות אכל

    The Midrash Tanhuma Section Terumah, 5, Lublin (1896) might be misinterpreted as implying that Argaman was not of shell-snail origin.

    וזאת התרומה אשר תקחו מאתם אמר להם הקב״ה אין אתם מביאין משלכם אלא מביזת הים שנתתי לכם שנאמר כנפי יונה נחפה וכסף ותכלת וארגמן תכלת שצובעין אותו דבר זכר לאות שכבר התקינו ארות העולם. תולעת שנאמר אל תראי תולעת יעקב וכר.

  8.  דם occurs here only in association with תכלת. The passage is indeed a crux, the commentators not knowing how to deal with it.אותו (masculine) cannot of course go with תכלת: read אותן (plur.) referring to both תכלת and ארגמן which are dyed with דם חלזון זכר לאות refers to the miracle of דם in Egypt (Exodus VII, 19). Read next תולעת שנאמר לא תראי תולעת יעקב מה תולעה אין כחה אלא בפה כך ישראל שכבר התקינו אבות עולם

    וישאו בני ישראל תפשו אומנת אבותיהם אברהם וכר

    Compare Tanhuma בשלח p. 9.

  9.  Lex Valentina. c. 3, 4, 20, 20.