א "לקינתוס" ו"פורפירה" בגרסה היוונית של ספר התורה.

העובדה כי הארגמן היה סגול בלטה ¹ (כלומר, צבוע בפיגמנט של חילזון ימי) מובא בתרגום השבעים, התרגום העתיק ביותר של החומש. בכל מקום שבו מופיע ארגמן בתורה הוא מתורגם לפורפירה או לאחת מנגזרותיה, והתרגום דבק לתיאור זה בכל שאר המקרא. תכלת, בין אם מתרחשת בפני עצמה ובין אם בקשר הדוק עם ארגמן, מיוצגת על ידי לקינתוס. הרושם שנוצר לפיכך הוא שתכלת אינה נופלת תחת הכינוי פרופירה. איני רוצה לרמוז שפורפירה לא הייתה אלסטית מספיק כדי לשמש לפעמים כמונח החובק כל מיני סגולים, כולל לקינתוס, אלא שבמובן הרגיל שלה היא מציינת בדים שונים בצבעם באופן מובהק מלקינתוס, כך שהשילוב שלה עם המונח האחרון לא כלל התנגשות או חפיפה.

לקינתוס כשם לבד צבוע, באופן מוזר, מתרחש רק לעתים רחוקות בספרות היוונית מחוץ לגרסה של התנ"ך. עד כמה שידוע לי, יש רק שני מקרים בודדים: Athenaeum lib. XII ו-Arrian lib. VI. בכל אחד מהקטעים הללו פורפירה ולקינתוס מתרחשים יחד, ומציגים את אותה תופעה כמו בתרגום השבעים ובשאר התרגומים ליוונית. איני יכול להיזכר בקולוקציה מקבילה בספרות הלטינית. הגישה הקרובה ביותר היא יובנאליס … "Purpura vendit causidicum, Ventun amethystina.2 ²

העובדה שתכלת (לקינתוס של הגרסאות היווניות) היה גם ממקור רכיכתי (ימי) לא הוטל בספק, עד כמה שידוע לי, על ידי אף מחבר סטנדרטי. דה פייר ³ מצטט סופר מסוים. בירווד, על כך שתכלת היה כחול-אינדיגו. מכיוון שהוא לא נותן הערת שוליים, לא הצלחתי לאמת את המקור. פרופסור פלינדרס פיטרי, במכתב המוזכר, נראה מחזיק באותה דעה לפחות בכל הנוגע לתכלת המשכן, אך אין צורך לחזור על דברים שכבר כוסו. אילו יוכח שצבע תכלת בזמן הקדום ביותר היה ממקור צמחי, נובע מכך שבתקופה מאוחרת יותר עשו את השינוי לצבע של בעלי חיים ימיים, שכן, כפי שיובהר בקרוב, יש לנו ראיות שאין להם עוררין על כך שלפחות בעשורים האחרונים של בית המקדש השני תכלת היה בהחלט מהמקור האחרון. אך עד כה אין עילה רצינית להניח שבר כזה במסורת תכלת.