א. אגדת הרקולס וכלבו

הגילוי של צביעת סגול מיוחס בדרך כלל לפינקים. ידועה האגדה על הרקולס וכלבו, וכיצד הובל הגיבור לגילוי צביעת הסגול כתוצאה מכך שפיו של כלבו הוכתם בצבע אדום יפהפה כשריסק בשיניו חילזון ים המפיק סגול. .

גרסה שונה מייחסת את הגילוי לרועה צאן. פרופסור פול פרידלנדר, בהתייחסות לאגדה, מעיר:

" לכל מי שאפילו החזיק חלזון סגול בידיו דבר זה הוא בברור בלתי אפשרי". "Die praktische Unmöglichkeit leuchtet jedem ein, der nur einmal eine Purpurschnecke in der Hand gehalten hat."1

 

אנו יכולים להאמין לכימאי המובהק, היות והוא עשה מניפולציות על אלפי חלזונות סגולים במהלך מחקריו המפורסמים. עם זאת, הוא אינו הראשון שמשך תשומת לב בכיוון זה. אחרים לפניו כמעט ועשו זאת, אבל "בחוסר רצונם להיפרד לגמרי מסיפור חיית המחמד" הצליחו איכשהו להציל חלק באמצעות כתיבה מחדש.

כותב אנונימי במאמר העוסק בסגול, מקדם את הדעה שכנראה שבסיפור הישן מדובר על אפליסיה ולא על רכיכה סגולה אמיתית. אותו סופר גם מעלה את ההצעה שבזמנים הקדומים ביותר המינים שהופעלו בצביעת סגול היו אולי האפליסיה וגם הג'נתינה.

 

"בייצור כמויות קטנות יותר, הפיניקים כנראה לא השתמשו ברכיכות ממשפחת הבוצ'יניה, אלא לקחו את החומר ממינים ממשפחות אחרות, שגם הן מספקות נוזל צביעה. הג'נתינה נפוצה בחוף הסורי, וקאילרדט נמצא בסלעים ליד סיידה, לעתים קרובות מכוסה באפליסיה באביב; כאשר הגלים פוגעים בהם הם מוציאים כמות גדולה של נוזל שהוא כבר סגול. אולי השימוש בזה הוביל לגילוי הסגול האמיתי. הנוזל הצבוע של האפליסיה נפלט ממנו ברגע שמוציאים אותו מהקונכייה שלו, ואינו מצריך אמצעי הכנה נוספים, בעוד זה של המורקס דורש כל מיני פעולות עד לקבלת גוון הצבע הרצוי. כידוע, הסופרים הקדמונים אומרים שגילוי הסגול הוא אחד! כלבי רועים, וזה די אמין וקל להבין, שכאשר אוכלים מהאפליסיה, הלוע והשיער נצבעים בסגול; אבל זה לא יכול לקרות במורקס: על הכלב יהיה לנשוך דרך הקליפה, וגם אז, הרכיכה לא הייתה נותנת לו נוזל צבוע." "Bei der Herstellung der geringeren Quantitäten verwandten die Phönizier die Mollusca aus der Familie der Buccincida wohl nicht, sondern nahmen den Stoff von solchen aus anderen Familien, die gleichfalls eine färbende Flüssigkeit liefern. Die Janthina kommt an der Syrischen Küste häufig vor, und Caillardet hat am Frühjahre die Felsen bei Saida häufig mit Aplysien bedeckt gefunden; sie waren durch die Wellen angespielt worden und Hessen eine grosse Menge schon violetter Flüssigkeit aus. Vielleicht hat die Verwendung gerade dieser auf die Entdeckung des wahren Purpurs geführt. Die farbige Flüssigkeit der Aplysien sondert sich von selber, sobald man dem Thiere die Muschel abgenommen hat, und bedarf weiter keiner Vorkehrungen, während jene von dem Murex allerlei Operationen verlangt, bis man die gewünschte Farbennuance erhalt. Bekanntlich erzählen die alten Schriftsteller, dass man die Entdeckung des Purpurs einen! Schäferhunde verdanke, und es ist ganz glaublich und leicht begreiflich, dass beim Geniessen einer Aplysia sich Schnauze und Haar violett gefärbt habe; aber auf eine Murex kann das nicht passieren: der Hund musste die Schale durchgebissen und das Mollusk hätte ihn auch dann keine farbige Flüssigkeit gegeben."

(נראה שלמחבר מאמר זה, אפשר להעיר, לא היה ידע מעמיק בקונצ'ולוגיה; האפליסיה, כפי שכבר ציין ד"ר דדקיינד (Beitrag IV, עמ' 313), היא באמת רכיכה חסרת קונכייה. גם להתנגדות האחרונה שלו אין כוח כלשהו. כדי לקבל צבע, הנוזל הסגול אינו מצריך מניפולציה כלשהי, אלא פשוט חשיפה לאור בכל מקום על בד או על חוטם של כלב.)

סופר קודם, מרטין זיגלר, הציג גם תביעה עבור Aplysia או, ליתר דיוק, Aplysia depilans:

"קווייר מאמין שחומר הצביעה הזה הוא הארגמן האמיתי של הקדמונים. ואכן, ההיסטוריה של כלב הרועה מוסברת טוב יותר עם רכיכה ידועה גדולה, המכילה צבע מוכן, מאשר עם רכיכה שבה הצבע עדיין לא מפותח."

"Cuvier croit que cette matière colorante est la véritable pourpre des anciens. En effet, l'histoire du chien du berger s'explique mieux avec un grand mollusque connu, renfermant une couleur toute faite, qu'avec un coquillage dans lequel la couleur n'est pas encore développée."2

ג'ורג' טריון, קונצ'ולוג אמריקאי ידוע, נותן פרשנות דומה:

"פליניוס קובע שבתקופתו התקבל הצבע הסגול מהבוצ'ינום והפורפורה. הרכיכה הידועה כיום בשם מורקס טרנקולוס, אמורה בדרך כלל להיות זו ששימשה בעיקר את הקדמונים בהשגת הסגול הצורי. מספרים שגילוי הצבע נובע מכלבה של נימפה צורית שריסק חלק מהקונכיות הללו בשיניו ופיו נהיה מוכתם בסגול. ייתכן שהג'נתינה השברירית נמחצה כך." "Pliny states that in his time the purple dye was obtained from the buccinum and the Purpura. The mollusk now known as Murex trunculus is generally supposed to have been that principally used by the ancients in obtaining the Tyrian purple. It is related that the discovery of the dye is due to the dog of a Tyrian nymph which crushing some of these shells in its teeth its mouth became stained with purple. It is possible that the fragile Janthina may have been thus crushed."3

אך למרות שללא ספק זה יהיה מופרך לקבל את הסיפור הזה של הכלב כמסורת אמיתית, להתעלם ממנו לחלוטין במחקר על מקור צביעת הסגול אולי יפגע בביקורתיות יתר. פולקס מייחס את זה לפיניקים. כמו כל דבר אחר, לאגדה חייבת להיות התחלה, שקרתה בזמן מוגדר, במעגל מוגדר של האנושות. סביר ביותר שמקורו של סיפר זה נמצא בקרב הצבועים הפיניקים, אשר מצטיינים יותר מכל האחרים במיומנותם הטכנית, ולכן חשבו את עצמם ונחשבו בעיני אחרים כיוצרי צביעת הסגול, ובאופן טבעי, כנראה היו נשאלים על ידי מבקרים זרים ומעריצי האמנות על הסבר למקורה. אם לא הייתה קיימת מסורת באמת מהתקופות הקדומות ביותר, אחת הייתה צצה אוטומטית במוקדם או במאוחר.

עם זאת, ההתעלמות המוחלטת מהמציאות שסיפור הכלבים מסגיר – בשונה מהקשר שלו עם גיבור מיתי (ראו את ההערה של פרופסור פרידלאנדר), טוענת בתוקף נגד זה שמקור הסיפור הוא באזורים שבהם המניפולציה של הפורפורה והמורקס היוו עיסוק יומיומי. כנראה יש לחפש את ההסבר בכיוון שהצביעו המחברים לעיל. ייתכן שהתיאור הזה של מקור צביעת הסגול הועלה בפשטות על ידי המראה התכוף של כלבים עם פיות מוכתמים בסגול כתוצאה מכך שהם ניזונו מאפליסיה או ג'נטינה שהושלכו לחוף בסערות. למרות השערה זו, המסורת לא תצדיק את ההסקה שהאפליסיה והג'נתינה קדמו למורקס ולפורפורה בייצור הסגול. ניתן להסיק מכך אני מניח, שמינים השייכים לסוגים אלה הועסקו, לפחות במידה מסוימת, במצב מסוים, בהתפתחות התעשייה. אחרת, מקור הסיפור היה במעגלים חסרי הבנה לחלוטין באמנות. זה בקושי היה מספק את המומחים באופן מלא עד כדי שחרור מהצורך להמציא סיפור מתחרה, ובקושי היה זוכה להכרה כה נרחבת.

ניתן בהחלט לצטט את הקטע הבא אצל ד"ר דדקינד כנוטה לתמוך בדעה המובעת כאן:

"כמו בכל שאר הדיסציפלינות שעולות ברוח היסטורית מאוד ספציפית, אסור להתעלם מההקשר הרחב כאשר מסבירים את ההיסטוריה של הישות הסגולה. לדוגמה, הדיווחים הרלוונטיים של אריסטוטטלס ופליניוס חייבים בהחלט לא להתבסס על צואה מבודדת, אלא יש לשקול אותם גם בקשר עם הישויות הסגולות של השמים ועם רגעים רבים אחרים. כל מי שמכיר רק באופן סביר את דוקטרינת הצבעים הימיים בגוש קורא בבירור בין השורות של הסטות הרלוונטיות של אריסטו ופליניוס כי אריסטו, שם הוא מדבר באופן מרומז על נערים שמוכנסים לעולם על ידי חלזונות סגולים כביכול "על איזה מהם. פוגש את הבנים', רומז על Helix janthina (עמו רוצים להשוות את כל הדיווחים הרלוונטיים של פורסקאל הבלתי נשכח: 'פוסט המוות auctoris editit Carsten Niebuhr, וכו', Hauniae, 1775'), בעוד פליניוס מדבר על Aplysia (ארנבת ים). ) שם הוא מדבר על אצת החי כחילזון סגול לכאורה. כמו כן, פליניוס 80 התכוון לצבע, הסגול העמוק, של אפליזיה בקטע: 'Buccinum per se damnatur quoniam 'focum remittit'. זה מעולם לא הוכר בבירור עד עכשיו, אבל צריך סוף סוף לייצב את זה". "Wie bei allen sonstigen, in ganz spezifisch historischem Geiste sich anlassenden Disziplinen darf auch bei der Darlegung der Geschichte des Purpurwesens nie der grosse Zusammenhang ausser acht gelassen werden. Denn, zum Beispiel, die einschlägigen Berichte von Aristoteteles und Plinius dürfen entschieden nicht auf einem Isolierschemel gestellt, sondern müssen im Zusammenhänge auch mit den Purpurwesen der Semiten und mit zahllosen sonstigen Momenten betrachtet werden. Wer nur einigermassen mit der Lehre von den marinen Farbstoffen en bloc bekannt ist, der liest ja doch zwischen den Zeilen der betreffenden Exkurse von Aristoteles und Plinius deutlich heraus, dass Aristoteles dort, wo er implicite von Jungen spricht, welche von angeblichen Purpurschnecken 'an welchem man die Jungen antrifft,' in die Welt gesetzt werden, auf Helix janthina anspielt (womit man alle einschlägigen Berichte des unvergesslichen Forskal vergleichen wolle: 'Post mortem auctoris edidit Carsten Niebuhr, etc., Hauniae, 1775'), während Plinius dort wo er von dem animal algense als einer angeblichen Purpurschnecke spricht, von Aplysia (Meerhase) redet. Ebenso hat Plinius 4 bei dem Passus: 'Buccinum per se damnatur quoniam "focum remittit" den Farbstoff, den tiefvioletten, von Aplysia gemeint. Dies war bis jetzt noch niemals klar erkannt worden, muss aber endlich stabilisiert werden."5

אוסיף כי לומר, למשל, שאריסטו כלל בין מיני הפורפירה מינים שלא ממש עונים לתיאורו של סוג חלזונות הים הללו אינו כרוך בזלזול בדיוק המדעי שלו. אולי חוקר הטבע הגדול הוטעה על ידי הצהרות שהתרחשו אצל מחברים קודמים שכבר לא היו קיימים, שאיתם המונח "פורפירה" סימן את כל הרכיכות המניבות צבע מכל סוג שהוא. העובדה שבין הפורפירות המוכרות לו ממקור ראשון לא מצא אישור לנתונים כאלה, לא תשקול הרבה עבור אריסטו, שכן הוא הכיר רק את הסוגים של הרכיכות הים תיכוניות וגם לא את כולם.

  1. Idem, p. 4​
  2. Ziegler, Martin (cf. the above remark), Bulletin delà Société Industrielle de Mulhouse( Juilliet, 1867).
  3. Tyron, Geoge W., J R Manual of Conchology, Philadelphia (1880), v.ll, p. 43.
  4. Pliny, ibid., Book 9, chap. 38.
  5. Dedekind, ibid., v. IV, p. 85.